איך נראה הסטיילינג שלי בגיל 70.
ראיתי על צג הנייד "מאירה", מזמן לא דיברנו, היינו שקועות כל אחת בחג שלה, בעניינים שלה.
גם בשיחות ניידים אנחנו מדברות בעגה "סרפתית" כמו: מה נשמע ברדו? מה נשמע בריז'יט?
ככה על ההתחלה אנחנו משעשעות את עסמינו (עדיין סרפתית).
היא שואלת: מה את עושה היום?
אמרתי: מה שעשיתי אתמול ולפני אתמול וכן הלאה...
שאלה: את מסכימה שאבוא לצלם אותך לפני היומולדת 70 שלך כמו כל שנה?
עניתי: בכיף.
אמרה: תכיני בגדים, תבואי ניסע לרימונים, ניסע ל.. וניסע ל...
ככל שהיא אומרת לי מה בראש שלה, אני בהדרגה מקבלת קוצר נשימה וסחרחורת
וזה לא מהקורונה טפו טפו.
חשבתי רגע ואמרתי לה:
תשמעי הקצב שלי כבר לא מה שאת חושבת!!!
אני מוכנה ללקט בגדים ואזום קונספט לסשן הזה.
אבל!!!
תבואי אלי וניסע איתי כאן באזור בקטנה.
התחלתי ללקט בגדים וחשבתי לעצמי מה אני רוצה להרגיש ולהפיק מיום צילומים שכזה?
1.זה ברור שאני לא אצטלם סתם ככה שיגידו איזה יופי את נראית לאלה שיחשבו כך.
2.אני רוצה להביא את עצמי במאת האחוזים מבלי להתייפייף יתר על המידה.
(יחד עם זה ברור שאני רוצה להיראות במיטבי).
3. את הדגש מבחינתי אשים על:
מה אני פוגשת בארון הבגדים שלי עכשיו/היום כשאני פותחת אותו?
4.איך אני מקפידה להישאר אירית דגמי גם היום בגיל 70 כשאני לובשת את
ה-Private Collection שלי.
מן הסתם יהיו לי גם סיפורים על כל פריט ופריט כש"הסיפור" מבחינתי הוא מהות חיי.
כשסיימתי ללקט את הבגדים כל כך התעייפתי שידעתי שמכאן (מהבית שלי ) אני לא זזה לשום מטעים של כלום.
גם אם פתאום תהיה פריחת הדובדבנים ליד המושב שלי.
מאירה הגיעה ואני הכרזתי חגיגית שנשארות כאן!
במחשבה שניה הבגדים שלי והחצר שלי זה הכי אני וכאן אני הולכת להרגיש הכי בנוח.
התחלנו בשמלה של רוני בלוך חברתי .
שמלה שקיבלתי ממנה לפני יותר מעשור.
רוני הייתה המנחה שלי בהא הידיעה להרזיה לפני כ- 3 עשורים.
היה לנו קליק מידי והפכנו לחברות בנפש.
מעבר לכך שהיא זיהתה את היכולת שלי להנחות קבוצות ורכשתי בזכותה מקצוע שהעמיד אותי על הרגליים מכל הבחינות, רוני עברה איתי את כל מהפכות חיי.
בזכות העצות הפרקטיות של בעלה ספי בלוך ז"ל "איך להתנהג עם גברים",
הזוגיות שלי עם דויד שיבדל לחיים ארוכים הצליחה.
(הוא לא היה התומך היחיד אבל לא אכנס לסיפור בתוך סיפור כי נשאר כאן שבועיים).
אני מטורפת על הבגדים שלה. היא קונה פריטים מיוחדים שמתאימים רק לה.
היא לא מתחשבנת כמוני ויודעת בדיוק מה מתאים לה.
כשהיא נתנה לי את השמלה הזו ומדדתי אותה, הרגשתי מיליון דולר.
הרגשתי נשית וחתיכה בלי הרבה "רעש" של בגד.
ה-שמלה עם גזרת בייסיק מ-פשתן חום ובצוואר משובצות כמה אבני חן מפלסטיק.
נזכרתי שאת השמלה הזו לבשתי ביומולדת 60 שלי על הבמה כשהופעתי עם יהלי בפני הבנות.
אני אוהבת אותה כי היא מעצבת לי גוף נשי שאין לי בטבעי.
מה שהכי משמח אותי שהיא עדיין נסגרת אחרי יותר מעשור.
אמרתי למאירה שנפתח את הסשן עם שמלת הפשתן בעיקר בשביל לתחום עשר שנים.
כמו כן להביע את ההערכה שיש לי לרוני ולשמלה שנתנה לי.
ג'ינס, ג'ינס ועוד ג'ינס!
ההחלטה שלי הייתה שהג'ינס יהיה פריט ש-יוביל את הסשן הזה. מה שלא יהיה ומה שלא אנסה ל"הראות נהדר" עם בגד זה או אחר תמיד אני חוזרת לג'ינס שהוא אהבתי הגדולה.
הסיוט הגדול של אמא שלי ליזה ז"ל היה הג'ינס שלא נפרדתי ממנו נראה לי מכיתה ז' בערך. (נולדתי ב1951) ראיתי בויקיפדיה שבשנות ה50 הג'ינס שהיה במטרה הראשונית שלו בגד עבודה של קוטפי כותנה, נהיה פופולרי בקרב בני נוער.
בארץ היה סיפור להשיג אותו, נסענו לימאים בחיפה, נסענו ל"מבריחה" בתל אביב, השאלנו אחת מהשנייה, לפעמים ההשאלות היו איך שאומרים וואן וואי טיקט... נלחמנו עליהם כמו על זהב.
מאחר ואני כולי נראית "טום בוי" ג'ינס הוא הבגד שהכי הולם את גופי, ומאחר ואני גם באופי שלי נעה בין נשי לגברי אז בכלל.
הג'ינס הקרוע הזה נמצא באוסף הפרטי שלי כעשור, הוא בגזרת "בוי פרנד לייט" לא צמוד.
אני לא סובלת צמוד שמבליט לי את הישבן אני צריכה אויר בין הבגד לגוף שלי במיוחד בג'ינסים.
נעלי הספורט של רייצ'ל טובי. בצבע הלוטוס.
סוף סוף נעלי הספורט של רייצ'ל הקפיצו לי את הלוק הטוטאלי לגזעי יותר מאשר נעלי ספורט של המותגים שנהגתי לנעול לטיולים לחו"ל.
חולצה לבנה וג'ינס!
