אירית מארחת את היוצרת והמשוררת מונה ברק.
אירית ואני
בערב קור ודלף עליתי על הרכבת מאשקלון לתל אביב, לצפות במופע של אירית דגמי 'אחת', בתיאטרון הסמטה ביפו, בשליחות מועדון "ויצו" באשקלון, טרום הזמנתו למועדון.
קדמה לכך שיחת טלפון מלאת הומור ועניין, ויצאתי לדרך.
בת"א חברה אלי בתי, ויחד צפינו במופע "טיפול עשרת אלפים" בכיכובן של אירית דגמי ובתה, יהלי.
בסוף מופע משעשע החושף תמונות אותנטיות ומצבים מן החיים לקחנו חלק פעיל בשיחה שהתפתחה בין הקהל לשחקניות, והגיעה עת פרידה.
ובחוץ... הגשם המשיך לדפוק...ושלל ברקים...ורעמים...ובתוך כל זה אני אמורה לחזור ברכבת לאשקלון.
בעצת בתי, שאלתי את אירית אם אוכל להצטרף אליה ואל בתה בדרכן דרומה, ותשובתה, איך לא, הייתה בוודאי, אלא שעליהן להתעכב תחילה במפגש בבית קפה עם חברותיה שבאו אף הן, מחיפה, לצפות במופע, והזמינה אותי ואת בתי להצטרף לחבורה העליזה.
בתוך שעה קלה נוצר בינינו "קליק" אדיר, כמכרות מזה שנים הרבה, והיה ערב מלא שובבות ושמחה. ואז יצאנו לדרך.
יהלי, מתוך הבנה גדולה ללב נשים, פינתה לי את המושב ליד אירית, וכפי שאתם בוודאי מנחשים, הדרך טסה לה ביעף, ולא הספקנו לדבר על כל מה שרצינו.
ומאז – הכל היסטוריה.
אירית נחשפה לשירתי, והיא הייתה הראשונה שהכירה בי כ"משוררת", וכהרגלה, באחד מערבי הקיץ ארגנה לי בחצר ביתה ב"כוכב מיכאל" "ערב משוררת" שהוא הפקה אדירה של אשה אחת: במאית, תאורנית, מגבירה, שחקנית, מארחת, ומה לא?
ואפילו מקומה של תזמורת ג'ז לא נפקד.
במפגש השתתף קהל רב מאוד, ביניהם בני משפחתי וילדי, ובערב ההוא קיבלתי גושפנקא של משוררת.
אירית ואני התקרבנו מאוד. איננו מרבות להיפגש, אירית אשה עסוקה, אבל כל מפגש בינינו מלא פרגון אהבה, ושיחות רבות משמעות הנמשכות אל תוך הלילה.
לגבי, אירית היא חברת אמת, היא אשה של אנשים, ויהיה נכון יותר לומר: של נשים, שכן היא יודעת להתחבר אליהן וליצור חיבורים, לפרגן, לעודד ולתמוך, והיא תמיד תשמח לנוכח כל הצלחה שהיה לה בה חלק. אירית אשה רבת כישורים, יצירתית וחרוצה, אשה שבנתה את עולמה בשתי ידיה הממציאה עצמה בכל עת, מחדש, בעלת לב ענק ואהבת אדם.
ואני אוהבת אותה.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
האמנות שלי
שמי מונה ברק, תושבת אשקלון.
באוקטובר 2007 איבדתי את אישי בים, והאבדן, ההלם והכאב הצמיחו שירה.
ארבעים ושבע שנים עסקתי בחינוך, מתוכן עשרים ושלוש שנים בניהול בית ספר. לפני 6 שנים, כשפרשתי מן ההוראה, התחלתי לכתוב באופן אינטנסיבי.
עד כה, שני ספרי שירתי ראו אור:
"כותבת בצבעים של אור" יצא בינואר 2016 בהוצאת "ארגמן-מיטב",
ו"רסיסים של זכרון" ביוני 2018 בהוצאת "ניב".
שירתי אקלקטית, והיא עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, דבר שמאפשר לקהל קוראים שונה להתחבר אליהם. יש בהם שירים המבוססים על זכרונות, והם יוצרים נוסטלגיה אל ימים שהיו,
יש בהם שירי כאב, מחד, על האבדן האישי, לצד שמחת חיים והומור רב, ועל כך כתבה חברתי, אמירה הס, המשוררת עטורת הפרסים:
"מונה..."לא מאולפת" ו"לא מבוייתת". המלים, שהיו כלואות בנפשה, פורצות מכלאן בשקיפות. הן חושפות עצמן בהחלטה להיצרב אל מול עיניה ומציגות את העולם בממשותו, על שלל אורותיו והפתעותיו... השמש, האור, הצבעים והאהבה שבשיריה מציגים את המימד האופטימי באישיותה לצד המציאות המורכבת של חייה"...
ספרי שירי שווקו באינטרנט, ונשים ממגזרים, מגילים, משכבות חברתיות שונות ומגוונות מוצאות בהם עניין רב.
אני מרבה להופיע בפני מעגלי נשים מחוגים שונים, מפגשים מרתקים ומעשירים שבכל פעם ממלאים אותי מחדש, ויוצרים עניין משמעותי משותף.
