אירית מארחת את צאלה פינטו
במסגרת ניסיוני לשקם את חיי החברתיים/העסקיים & קצת לחזור לפעילויות בהן יש עוד אנשים חוץ מהמשפחה הגרעינית שלי, נסעתי לערב שיזמו מנהלות "מעוף" שדרות לטובת עסקים קטנים בעוטף עזה.
בערב הזה היה מרצה תותח מומחה לסטארטאפים וסייברים, אשר התריס כנגדנו (העסקים) שאנחנו פסיביים, ובטח לא עשינו מינגלינג ולא עשינו ולא יזמנו...
אבל הוא לא מכיר את צאלה ואותי שכבר מזמן סגרנו שהיא תכתוב פוסט לבלוג שלי, וברגע שהנ"ל ציין את הקביעות שלו, הסתכלנו אחת על השנייה בחיוך ונתנו "כיףףף".
גאה ושמחה להציג את חברתי החדשה צאלה פינטו.
מי אני
צאלה פינטו. נשואה לגל הראל. אמא ל-5 ילדים קטנים.
הייטקיסטית, סופרת ילדים, יזמית ופעילה חברתית ובעיקר צריכה ללמוד לנוח.
איך הכל התחיל
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי משיכה למילה הכתובה.
בכיתה ג' כתבתי ספרון על עולמה המופלא של צאלה,
סוג של ספר בדיוני על ילדה שמטיילת בארץ,
עד שהיא נדבקת במלריה.
ובבגרות סיפורים קצרים, שירים.
היתה בי תשוקה לממש את זה.
לפני כשנה, בעקבות סיטואציות מורכבות החלטתי ללכת על זה ולהוציא ספר ילדים.
ההשראה
ההשראה לסיפור דובידודי הייתה חד משמעית הקורונה.
תקופה בה המירוץ המשוגע של החיים, ברגע אחד, עמד מלכת.
אין קניות, אין בילויים, אין מפגשים חברתיים, אין נסיעות למשרד. בעצם ברגע אחד, הכל התהפך.
מבחינתי זה היה משנה חיים. אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכלתי לקבל - המשפחה שלי.
לפני הקורונה היינו במירוץ בלתי פוסק. קריירה, לתפקיד הבא, ההישג הבא.
בכל הברכות ליום ההולדת תמיד יש "תכבשי", "תשיגי" "תגשימי".
זה מה שהיה. הישגיות בלתי מתפשרת. אימפריאליסטית.
לא סתם 5 ילדים ב-6 שנים, עם תפקידי ניהול בכירים בהייטק.
בקורונה פתאום הכרתי אנשים קטנים חדשים בחיים שלי - הילדים שלי.
פתאום ישבתי להכין שיעורים עם אורן. קלטתי איך הראש שלו חושב כשהוא פותר תרגילים בחשבון.
הילדים הפסיקו לקרוא "רק אבא". והיופי הוא שלמדנו שאפשר לעשות את זה ועדיין לפתח קריירה.
לשלב. גם בית וגם עבודה.
הסיפור שלי - דובידודי מדבר על התבוננות. על להסתכל רגע בהודיה על כל השפע שכבר יש לנו. על הבית, הלב, הדמיון, הבילוי המשותף. הכל כבר פה, רק צריך לנשום לראות ולהעריך.
כתבתי את דובידודי כדי לתת מקום ביטוי לתחושות החזקות שהיו לי. לא חלמתי שאני אקבל כאלה תגובות.
שזה יעורר כזאת הזדהות עם כל כך הרבה אנשים.
ומה הקשר למצב הבטחוני?
בואו נדבר גם על זה שניה. על לילות שלמים שצריך להעביר במרחב המוגן כשבחוץ יש גשם של ברזל.
איך הופכים את השהות הזאת למשהו חיובי? אני מודה. גם אני לפעמים נותנת מסך.
אבל לנו כהורים יש גם את האחריות להיות בשליטה ולהפיק את המיטב מהאירועים האלה.
בספר הילדה באמת לא יכולה לצאת.. מדובר על להפוך את החדר לעולם קסום ומלא הרפתקאות, עם מה שיש. שמיכה, דלי, דגי נייר ויש לנו ים. צעצועים הופכים לחנות צעצועים.
ילדים מתים על זה, להיזכר בצעצועים שלא נגענו בהם הרבה זמן.
מוזיקה ומסיבת ריקודים. אפשר לעשות את זה גם בממ"ד.
איך אנחנו עם כל הקושי יכולות להעביר יחד איתם את השהות בצורה כמה שפחות מטורללת?
וגם אם לא עובד לנו כל הזמן, לפחות לדעת שאפשר אם נרצה בזה.
מה היעד הבא?
היעד הבא הוא להוריד את הרגל מהגז. ניוטרל על ניוטרל. עם כמה שזאת השאיפה שלי, אני לא יודעת לעשות את זה מספיק טוב. להירגע. יש לי מטפלת מהממת ואנחנו עובדות על זה. ההישגים ממכרים.
"תותחית", "איך את עושה את כל זה," "וונדר וומן". תכלס, זה כלום ושום דבר.
הייתי מחליפה מאה וונדר וומן שכאלה בשיחה טובה עם חברה טובה על קפה אחה"צ.
פחות אירועים גרנדיוזים, פחות מאבקים, מהפיכות וצדק. פחות לשפוט את עצמי דרך העיניים של הסביבה.
אלא פשוט בחמלה לאהוב אותי ככה עם הטוב והרע. מה שבא לי או מה שלא בא לי. זה לא פשוט ללמוד לעשות את זה אחרי חיים.. אבל אני אופטימית.
אני בוחרת את השיר של בוב מרלי: