אף אחת מאיתנו לא חשבה לפני שנה שהשנה הזו היא תפגש עם "מסכים" כדרך חיים.
אוטוטו כבר שנה שאנחנו מתקשרות, רוכשות ידע, עובדות מהבית וכל זה קורה אך ורק בעזרת מסך.
כל אלה שנירתעו פעם מ"ביזבוז" זמן מול מסך וחיפשו להמשיך את החיים בקשרים של ניראות פיזית, התגברו על המהפך הזה די מהר.
ה"פוביה המסכית" הפכה לחיי היומיום שלנו יותר ויותר.
ואולי אם נסתכל על השנה הזו והישגיה אפשר לומר שהיא קירבה את כולנו לעולם הדיגיטלי באופן טוטאלי.
הכותרת שבחרתי "המסך עולה" יש לה הרבה הקשרים לפוסט הזה.
1. המסך עולה לגביי מתקשר לחיי על הבמה כשבע שנים עד פרוץ המגפה
2. המסך עולה היתה תוכנית רדיו בקול ישראל שהפיק ויזם מיכאל אוהד עיתונאי ועורך תוכניות רדיו.
מתוך ויקיפדיה על המסך עולה:
"המסך עולה" הייתה תוכנית שבה שודר מדי שבוע תסכית רדיו ארוך. התסכיתים היו בעיקר עיבודים לרדיו של סיפורים ונובלות ממיטב ספרות העולם.
בעידן שבו טרם שודרו בארץ שידורי טלוויזיה היה תסכית הרדיו המקור היחיד להגשת דרמות זמינות למאזינים בין כותלי ביתם. בתוכנית השתתפו מיטב שחקני התיאטרון בישראל, ובהם נודעו בקולם בעל הייחוד הרדיופוני שחקנים כדוגמת חנה מרון (שאת עלייתה לדרגת כוכבת מייחסים בין היתר להשפעתו של אוהד), שרגא פרידמן, מישא אשרוב ואחרים.
אוהד כתב וביים ביוגרפיות של אנשי תרבות ידועים בעולם, שמונולוגים שלהם בגוף ראשון הוקראו על ידי לאה פורת.
היום קוראים לזה "פודקאסט" = הסכת.
אחד מתסכיתי הרדיו שהייתי מכורה להם היה: "שמחון ובנו"
3. המסך עולה כ-כותרת הכי מתאים לי לשנת המסכים הזו שהרי המסך הוא החיבור המשמעותי ביותר לעולם החיצון במיוחד בסגרים שחווינו.
מה שאני מסיקה מכל אלה שבני אנוש הם: צרכני ידע, צרכני בידור ותרבות ומכאן שעולם התקשורת שהתפתח עוד מימי הרדיו תמיד מצא דרך לגרות ולהעשיר את הנפש שלנו.
המסך היחיד שלא עולה מזה שנה הוא מסך התאטרון.
מסך התאטרון ירד לצערי ופגע מאד בכל התעשייה הזו. גם אם קיים פיצוי כספי לכך, הוא לא מפצה על הצורך להופיע ולחוות את האינטראקציה בין שחקן/נית לבין הקהל.
בקצה השני יש את התפתחות ה"רשת"/ האינטרנט אשר מזמנת/מזמן לנו תשובות לשאלות בכל רגע נתון, במקביל התפתח גם המסחר הרישתי שנקרא חנויות "און ליין".
בצד אלה התפתחו פלטפורמות חשיפה שונות כמו : הרשת החברתית פייסבוק, האינסטגרם, הפינטרסט ועוד.
מסתבר שהניראות הרישתית היא החשובה מכל כי אחרת איך ידעו שיש למישהם/הן חנויות?
יש את אבא גוגל שהוא מנוע החיפוש הכי מקורב ללב של רובנו.
מסתבר שגוגל הוא סוג של אח גדול עם מערכת ריגשית ורצונות לעזור לנו אבל הוא לא פרייאר.
כמה שהוא רובוט בעצמו, הוא לא מסכים שאנחנו ננהג כרובוטים. הוא רוצה לדעת שמישהו שם הוא בן אנוש או בת אנושית והם בעצמם מתוך הלב שלהם כתבו את מה שנכתב. אם הוא מרגיש שלא מתאמצים מספיק עושים לו סתם ככה העתק הדבק , הוא גוגל לא מסכים לקדם אותנו אורגנית.
קידום אורגני הכוונה שנקודם למקומות הראשונים במנוע החיפוש אשר נחשב למקום מכובד מאד.
קידום אורגני הוא ההיפך מקידום ממומן שעבורו שילמנו וגוגל בזכות הכסף שלנו דוחף אותנו לפרונט ליין.
יש את הפייסבוק עוד אח גדול ששולט בנו ביד רמה.
הפייסבוק לא אוהב שטיקים, בעצמו יש לו כל מיני עניינים עם החשיפות שלנו. האמת שהוא העניק לנו פלטפורמה ענקית ומדהימה ליצור קשרים חברתיים, שלאט לאט הפכו גם לקשרים עיסקיים.
מי שיודעים להתנהל בפייסבוק גם מגיעים לפירסום רב. אמה מה גם הוא לא פרייאר כמו שאמרים...
הוא אומר פ'סדר תתפרנסו לכן חמודות אבל גם אני רוצה קצת לחגוג, ובהתאם לזאת הוא איפשר לנו לפתוח דפים עיסקיים שזה לא מובן מאליו, אבל הוא לא חושף אותם כל כך ...
כך שאם מישהן השקיעו בדף עיסקי ורוצות להראות אותו לעולם, תצטרך ליזום קידום ממומן.
פייסבוק הוא הפייבוריט שלי מ-כולם, עשה עימדי חסד מההתחלה, יצרתי מלא קשרים משמעותיים עם יוצרות מעניינות, רכשתי קשרים חדשים ובזכותו אני מתפרנסת טפו טפו.
יש את האינסטגרם שאני נמצאת שם ומנסה עד היום להבין את הפלטפורמה הזו.
יש שם כללים אחרים, הדגש על הניראות.
גם לאינסטוש יש אופי משלו. הוא לא מסכים שנעשה ככה, וכן מסכים שנעשה ככה, שליטה מלאה ופיקוח על ההתנהלות שלנו.
יש את הפינטרסט שאני חייבת להיות בה.
משום שזו הפלטפורמה העיצובית בכל המובנים העולמית, שאפשר להיחשף בה במידה ואת בעלת חנויות און ליין.
מאחר ואני בעלת אתר/חנות וגם בעלת חנות בפלטפורמת אטסי שגם היא בקנה מידה עולמי אני חייבת לנעוץ סיכות בלוחות בפינטרסט שמגדיל את הסיכוי שאיזה יפנית אי שם תבחין בי.
גם כאן אני לומדת גם את ההתנהלות והבנתי נכון לרגע זה שגם לפינטרסט יש מערכת ריגשית ואני לא יכולה להעמיס עליו נעיצות. הוא פשוט נעמד על רגליים אחוריות וצועק הולד דה הורסס.. ושם אני נכנסת להחדר המתנה עד שיתרכך או שאת אמורה לעשות שינוי במערכת הנעיצות.
מה אני רוצה לומר בכל זה?
שגם הרובוטים פיתחו מערכת ריגשית רצינית ואולי ככה בדרכם ובתלות שלי בהם, אותי הם הופכים (לא אותנו למדתי ש- "רק על עצמי לספר ידעתי" כתבה המשוררת רחל) לאט אבל בטוח לרובוט שלהם.
לסיום סיפור קצת אישי על הבן שלי המקסים רנן שלא אוהב שאני מספרת עליו אבל זה כל כך מתאים לפוסט שאני לא עומדת בזה.
מי לא מכירה את המיקרופון הקטן שמאפשר לנו לדבר עם המכשירים?
יש את זה על הווטסאפ, יש את זה במקלדת שניתן להקליד הודעה מדוברת והיא כותבת את זה...
אפילו גוני הנכד הצעיר שלי בן הארבע למד שביוטיוב הוא יכול ללחוץ על המיקרופון ולבקש את הסרטון שהוא רוצה.
אז בעניין רנן הבן שלי האהוב...
באחת הפגישות שלנו השבוע פתאם אני שומעת אותו אומר ככה: סירי ???
סירי: עונה משהו מנומס כמו: אני כאן, או בבקשה...
רנן: מה שלומך?
סירי: קצת חיפשה תשובה בסוף ענתה משהו כמו במה אפשר לעזור?
רנן: סירי אני מבקש שתכתבי לי פתק בבקשה.
סירי: בבקשה
רנן: בלה בלה בלה בלה...
אני הייתי בשוק!
אמרתי : רני אתה רציני?
רנן: בטח היא כל היום עושה בשבילי פעולות.
בחיפושיי אחר שיר שיתאים לי כמו תמיד החלטתי הפעם ביוצא מן הכלל לשתף קטע מתוך הסרט:
אי.טי - חבר מכוכב אחר.
הקטע המרגש ביותר כמה אי.טי החייזר המתוק הזה מצליח לגעת לנו ברגשות...
זו היתה שנת 1982 כשהפיקו את הסרט שובר הקופות הזה.
מזל שלא היה לו זום...
בוחרת להציג את זוג העגילים הזה יש בדגם הזה משהו מלאכי כזה, שמיימי שמתחבר לשמיים ולעולם החייזרים המרוחק מאיתנו ומי יודע איפה נהיה בעוד עשור עם הקצב הזה?
שלכן אירית.
איזה פוסט, ממש מסכם איפה אנחנו היום, ולאן מועדות פנינו. גם אני לא כל כך מסתדרת עם סירי, הבת שלי בניו יורק כל הזמן משתמשת בה. אנחנו דור, שלא רגיל שיעשו בשבילו הכל 🤣