top of page

יו איך רזית!!! המשפט הכי "הורס" בהרזייה.


מי שרזתה ושומעת את המשפט הזה, מיד מתמתחת מכניסה עוד קצת את הבטן לגב, עוברת עם הידיים על

ה"סילואטה" החדשה מחייכת מותחת צוואר וככה בנונשלנט עונה:

מי אני?

רזיתי???

באמת???

קיימות כמה אופציות לתגובות למשפט ה "הורס" יו איך רזית!!! תלוי בטיפוס.


1. הגרסה הפשוטה: אויש תודה רבה, כן זה ממש כיף, הרגשה נהדרת.

2.הגרסה ההודפת: מה פתאם???...(כיחכוח בגרון) זה תלוי מה אני לובשת... אני ככה כל הזמן.

3.הגרסה הלוחצת: כן, תשמעי אני עושה משהוא מדהים מדהים מדהים... בבוקר אני אוכלת ככה וככה, בצהרים

ובערב..

4.הגרסה של הנעלבת (קצת מניפולציה): מה את רוצה להגיד בזה??? שהייתי שמנה??? טוב פ'סדר, תמיד יש לך יציאות כאלה לא לעניין.

5. הגרסה הלא מתאמצת: אה, באמת? אני ממש לא עושה כלום. מעניין...הכל רגיל אצלי.... את יודעת שזה לא מעסיק אותי בכלל...אני תמיד לובשת 38...


אם אשתדל יותר אמצא עוד הרבה מאד גרסאות שכולן נועדו לשמור עלינו ולעודד אותנו להמשיך וש-ב"אמא שלנו" לא יפריעו לנו בתהליך.


דמות מעורפלת של אשה נשקלת על משקל
מתוך גלריית וויקס

למה משפט "הורס" כזה במובן הטוב של הכוונה והמילה בדרך כלל גם הורס באמת

את השלב בו אנחנו נמצאות בתהליך???


קשה מאד להפנים שתהליך הרזייה בתחילתו ובסופו הוא עשייה, התמדה ורצף זהה בכל השלבים כולל בשמירה.


פעם לקוח שלי (בתקופה שהנחתי קבוצות להרזייה) שהיה "הבדרן של הקבוצה" שאל אותי ככה:

תגידי אירית אם אני ארד כל שבוע 400 גרם לאן אני אגיע?

עניתי לו: אל תדאג!!! לא תחזור למשקל התינוק שהיית.

הגוף שומר על עצמו ויודע להפסיק ו/או לרמוז לנו שזה המקום האידאלי והמאד נח לו.

(כמובן מדובר על אכילה נכונה בלי מעשים קיצוניים).


במקום הזה בדיוק מתחילים את שמירת המשקל, שהיא כיתה ל"גדולים".


מה הכוונה כיתה של גדולים?

פשוט לעשות אותו דבר כמו שעשינו עד היום בתהליך ההרזייה.

מן הסתם ההתנהגות שלנו הולכת ומתרופפת, המתח הראשוני לעולם לא חוזר בעצמה שהיתה,

אבל לא לדאוג, זה לא אומר שמפסיקים ועולים בחזרה הכל.

ממשיכים עם יד על הדופק.


משהו בתוכנו מפנטז שבסוף התהליך תחכה לנו "חפלה" גדולה של מה שבא לנו.

פינתוז על: "מכאן והלאה נהיה חופשיים יותר בעולם המתגמל של האוכל".


אז זהו שלא!


מה יש בו באוכל הזה? באכילה הזו של מה שבא לנו?


אחד המתגמלים והמספקים המידיים בעולם שאני חיה בו הוא האוכל.

שוקולד צילום של עוגיה שנלקח ממנה ביס.
נלקח מגלריית וויקס

יש בו קסם שאין שני לו.

מערפל חושים עד כדי נהמות הנאה.

(דמיינו שוקולד נימוח כזה בפה עם פיצפוץ של משהו כתוסף)

הוא משביע את הגוף והראש ביחד.

הוא ארוע חברתי.

הוא מסקרן אותנו ברמה של לפרוט לפרטים את המתכון בכדי ל"נסות בבית" ולשחזר את הטעם.

הוא ממלא חלל נפשי במצבים חלשים שלנו.


במילה אחת הוא פינוק גדול, ומי מאיתנו לא בא לנו פינוק והרבה???


מצד שני הוא מזיק גדול.

אנחנו אמורים לאכול מאוזן,ובמידה.

אנחנו אמורים לעשות את הבחירה הנכונה לכדי שובע, טעם וכיף.


בימים אלה חזרתי לשמור על עצמי ולדייק בכמויות האוכל.

אני משקיעה בארוחות שף קטנות ונהנת מכל הכיוונים.

תמיד, תמיד אמליץ להשתייך לקבוצה תמיכה להרזייה, שמאפשרת מסגרת שעוטפת אותנו

ומאפשרת אוורור המכשולים שבדרך, וגם נותנת כח להמשיך.


סלפי של אירית דגמי בתהליך ההרזיה