מתשרי ועד תשרי

אני במהות שלי אשה של קלוז'רים. אוהבת לתחום זמנים ולבחון את עצמי במבט לאחור ועד הרגע הזה.

אני מודה בכך ואולי זו לא תהיה הפעם הראשונה שאומר את זה:

הקורונה שינתה אותי נקודה.

אני בכל זאת מנסה כמו פעם ללכת אחורה ולראות אז מה היה לי שם???

מה היה לי בין תשפ"ב לתשפ"ג?

בתחושה שלי אני נמצאת בעשייה הכי כיפית שלי ומתגמלת מאי פעם.

אני עושה במדויק את כל מה שאני אוהבת במינון הנכון.

ידעתי לומר "לא" להרבה פרויקטים שהוצעו לי.

הסיבות לכך היו אישיות כמו: שידעתי להרגיש ש-לא מתאים לי להיות

ברמה מסוימת של אחריות והוכחה את עצמי.

(אולי הפסדתי הרבה כסף בסירובים שלי אבל השקט הנפשי שקניתי ב"לאווים" האלה שווה הון).

לעומת זאת ידעתי ללכת אחרי הלב שלי ולומר לעצמי "כן"

למה שמתאים לי.

לאט לאט נבנה קונספט מדליק של אירוח קבוצות בבית ובחצר שלי בדיוק כמו שאני אוהבת לפרטי פרטים.

את העגילים המשכתי למכור בכמה אפיקים:

1.בחנות האון ליין שלי באתר

2. בסטודיו בבית שלי

3. אצל רייצ'ל בבוטיק

כמו כן, חזרנו לתאטרון הסמטה (יהלי (הבת שלי ואני) להופיע ב- "טיפול 10,000".

פה ושם מצטלמת לפרסומות או תפקידים קטנים בסדרות.

מדגמנת בבוטיק רייצ'ל אחת לכמה חודשים.

ומג'נגלת בין לבין כל אלה בהנאה מרובה.

העיסוקים הנ"ל הם תוצר של ללכת אחרי הלב שלי ולחפש את ההרגשה הטובה "בלי לחץ".

הבונוס הראשון שזכיתי בו בזכות כל הג'ינגולים המוזכרים לעיל הוא:

להיות בחברת נשים מדהימות הן בקבוצות שמגיעות אלי ל "סובב אירית" והן הנשים שמגיעות ל"טיפול 10,000" בתאטרון הסמטה ביפו.

בנוסף פוגשת נשים רבות בבוטיק רייצ'ל בימי הצילום שלנו וכמובן בהפקות

שאני מצטלמת בתעשייה.

אני תמיד מספרת לקבוצות שבאות אלי שה- "באג" שלי הוא:

ל: דבר ולהכיר נשים זרות שמעולם לא פגשתי ולהקשיב להן.

אני מסוקרנת ובכל פעם לומדת עוד משהו על החיים בזכות ה"באג" הזה שלי.

מה שברור לי ביותר היום בגיל הזה שלי 71 עוד רגע הוא: שהפעולות האהובות עלי ביותר הן: לצחוק ולהצחיק.

אני אוהבת לצחוק בקול רם גם אם אני בתוך אולם קולנוע שהקהל בו מאופק.

לא אחת אני חוטפת מבט אחורי של אלה שיושבות לפניי... אני יודעת כי מי שהתכוונו להצחיק אותי התכוונו שלא אתאפק ושאצחק בהנאה רבה.

גם הצחוקים בהופעות שלי מסבים לי אושר רב והלוואי שתמיד "יפריעו"

לי עם צחוק באמצע המופע.

העולם הקומי לא פשוט בכלל, ואני עדיין נשאלת גם אחרי עשר שנים (למעט שנתיים קורונה) האם אני מתרגשת???

ברור שאני מתרגשת ואפילו מאד.

בכל פעם שאני עולה על הבמה אני מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה שלי.

יש משהו בחיזור הזה בין האמן/אמנית לקהל שמאד קשה להסביר.

הפליא לעשות זאת הסופר דויד גרוסמן באחד הקטעים מתוך

"סוס אחד נכנס לבר":

“פעם זה היה בשבילי כמו ללכת על חבל. כל רגע אתה כמעט מתרסק מול כולם.

פספסת את הפואנטה במילימטר, או נגיד שמת מילה במקום לא נכון במשפט או שהקול שלך עלה טיפה

במקום לרדת – והקהל מתקרר לך על המקום.” (ציטוט מתוך “סוס אחד נכנס לבר” של הסופר דויד גרוסמן).

ואילו ג'רי לואיס בסרטם הדוקומנטרי המרתק של פול טוגוד ולויד סטנטון  “למות מצחוק” אומר:

אחד הפרמטרים הכי משפיעים על הצלחת המופע הוא הלא נודע והמתח מלקיחת הסיכון. במידה והצלחת “זה הלוליה” (ג’רי לואיס) .

ולסיכום:

אני יודעת שהקהל שיושב באולם, הוא לא מובן מאליו, הוא לא בא לצחוק הוא בא שנצחיק אותו.

הקהל שותף פעיל ומשפיע בתגובות שלו על טיב המופע. קהל אוהב כנות שם הוא יגיב בצחוק.

תורת ההצחקה היא תורה שלמה עם קצב, פאנצ'ים, עליות ומורדות. באתי מבית שהצחוק של החיים ועל החיים

הוביל והציל הרבה פעמים את כולנו.

אבא שלי ז"ל וילי הביא את זה ב-גנים שלו וזה ממשיך לעבור אצל כולנו מדור לדור.

האמת בלי לצחוק על עצמנו ועל הסיטואציות הלא ממש מצחיקות בחיינו לא יכולתי להיות

במקום שאני היום ועל כך תודה רבה.

אני אשמח מאד אם תשפ"ג תעניק לי את האפשרות להמשיך לצמוח בתחום היצירתי שלי,

להתפרנס בכבוד ולהכיר מלא נשים מקסימות כמו שהיו עד כה בחיי.

בריאות, שמחת חיים, אהבה ופרנסה על כולנו .

שנה טובה לקוראות שלי/ ללקוחות הנאמנות שלי/ ולכל מי שבחיי

תודה שאתן כאן איתי שלכן

אירית.