רקוויאם "לטיולים" שלי בחו"ל.

איך יכול להיות שאשה כמוך, תוססת, פעלתנית, מלאת חיים, אשת העולם הגדול מצהירה שהיא כלומר שאת כלומר שאני "לעולם יותר לא טסה לחו"ל כלשהו!!!

כל ההסבר כאן למטה.

(נכתב ב07.09.2018)

בוקר טוב מנתב"ג!

התעוררנו בשתיים בלילה/בוקר, דפקתי מקלחת, ובשלוש נכנסנו לרכב (ניסן "קשקאי") הנאמן שלנו טפו טפו.

אמרתי לוויז: נתב"ג הטווח הארוך.

היא ניווטה אותי דרך שדה יואב נגבה, אבל בכביש הזה בדיוק בפנייה ימינה מע"צ סגרו את הכביש לטובת תיקונים.

(קטן עלינו, אני תמיד לוקחת המון זמן עודף פן יהיו בלת"מים יענו ארועים לא צפויים.

המשכנו ישר והיא התאפסה על עצמה.

קצת לפני הפנייה לכביש שש המחשב של הרכב שידר אות אזהרה והדליק את הנורית ש-מבשרת כי לחץ האוויר בארבעת הגלגלים במצב ירוד ויש לשים לב במיוחד לגלגל הימני קיצוני.

שני ה"לפלפים" דויד ואני טיפוסים לחוצים מי יותר מי פחות...האמת די אותו דבר, רק אצל כל אחד מאיתנו זה נראה אחרת.

ברגע זה הוא מתחיל להזהיר אותי מפני כל דבר אפשרי... ואני אומרת לו: ממי הדבר האחרון שאני צריכה בנוסף לאזהרות של הקשקאי על האוויר והוויז על נסיעה מהירה גם את האזהרות שלך.

יש לי רעיון נהדר! בא ננסה לא לדבר לפחות עד תחנת הריענון שם נמלא את האווויר לגלגל (וגם לי לא יזיק קצת ...)

ונקווה ונתפלל שלא יחמיר המצב, נראה לי שהביטוי "יפה השתיקה" ממש מתאים ברגעים אלו.

בשקט בשקט גלשנו לתחנת הריענון, רצתי לאלונית לשאול איפה לוקחים אוויר (תרתי משמע) הבחור אמר ביציאה לכביש שש תמצאו את המכונה.

מצאנו, שמחנו, אמה מה... היה שם פתק שהיא לא תקינה...

התברר שיש עוד מכונה בתחנה מאחור...

עשיתי "רוורס" היסטרי מזל שבשעות כאלה בלילה אין רכבים.

לקחנו אוויר (כולנו) ולציון בא גואל.

שמחים ורגועים מוסיקה ברקע ויאללה וקדימה לכבוש יעד בחניון "הטווח הארוך".

מתקרבים קצת אני רואה ש-ממש בכיכר של הטווח הארוך יושב איש חמוד עם פלייארים, מחלק לכל מי שמגיע עד אליו, ואז הם "מפרססים" יענו פועל ברבים של עושים פרסה.

מסתבר שהטווח הארוך נהיה גם ארוך וגם עמוס, וצריך לעבור לחניון 26 שהוא חירום.

אני כבר במצב של ריפיון, התשה, פתיל קצר ואפילו אוטוטו או צועקת או בוכה....

שואלת בתחינה לאן לסע? איך? מה?

האיש ענה: תיצמדי לשמאל וסעו.

הנסיעה היתה ארוכת טווח בתוך הטרמינל תודה לאל מצאנו.

חנינווווווווווווווו

ירדנו על מצע חלוקי נחל גדולות יחסית לגלגלים של המזוודות שלנו שהיו מהודרות עד הלילה הזה.

האוטובוס היה סוג של נחמה ולקח אותנו בכיף לטרמינל 3 רק שאני מרב הוראות הפעלה של הטיול לא קלטתי שטרמינל 1 ו-3 זה לא אותו דבר.

התקשרתי לבועז המדריך המתוק של פגסוס והוא אמר לי: דיברנו על זה...!!!

אני לא אוהבת תשובות מהסוג הזה כי זה אומר שהמשיב בנוסף לכך שפעלתי כמו סתומה ואני בהכחשה, אז כדאי שאני אדע את זה טוב טוב!!!

אני מתחננת להבין:

בועז מה עושים? המח שלי תפוס כרגע.

בועז: קחו או מונית או שאטל חינמי.

יצאנו עלינו לשאטל והגענו לבועז שחיכה לנו ומשם סוג של נשמתי לרווחה כאילו בועז עכשיו אלוהים שלי ואני עושה רק מה שבועז אומר בלי לקחת אחריות על כלום.

מיד השתלבנו בתור המתפתל של ה"פסנג'רס", שם המתינה לנו דיילת קרקע יפה ונחמדה,

חייכתי אליה ללא שום כוונות...( זה היה בחמש בבוקר בערך.) אחרי כמה דקות היא רצה אחרי

ושואלת אותי: את ישראלית? אמרתי בגאווה בטח!

שאלתי: למה מכל האנשים כאן את דווקא שואלת אותי? כי חייכתי אליך?

אמרה: כן אני לא רגילה שישראלים מחייכים...

אמרתי לה: גם הבחנתי בך וגם בא לי לחייך אליך בהערכה על העבודה הזו כאן.

הגענו סוף סוף לתור הצ'ק אין והבידוק.

ותזכירו לי להמשיך לטייל בארץ מה רע לי פה?

זה היה היום הראשון של הטיול לרומא ודרומה בראש השנה.

11.09.2018 ראש השנה כרגיל נסענו לחו"ל

הטיול המאורגן ואני בונדינג.

כן אני מודה שאני בגיל של לא מסוגלת לתכנן טיול בחו"ל, שלא לדבר על שכירת רכב, מפות, וויז, ותאום בתי מלון.

אם כך אין לי הרבה אפשרויות, ומה שנמצא הכי מתאים לדויד ולי שנהיה בחופשה אמיתית, שלא תפגע בזוגיות שלנו, היא האפשרות של לסע בטיול מאורגן.

עשינו את זה הרבה פעמים ובכל פעם אני מסתכלת על עצמי מתוך הטיול ומחוצה לו ומנתחת בראשי את תמונת מצב של התופעה הכלל עולמית שמכונה. "הטיול המאורגן".

קבוצת אנשים שמורכבת מנשים וגברים לא דווקא מאוזנת כמותית, עולה לאוטובוס תיירותי עם מדריך שמארגן לקבוצה את החיים במהלך שבוע תמים, ברזולציות של מה כדאי לאכול ואיך לרדת במדרגות ולא להחליק, לא לשכוח כובע, מים, פלוס לאן ניסע היום לאן ניסע מחר, איפה היינו אתמול ואיך הנוף יפה.

מבחינתי החופשה הקסומה הזוגית הזו, הופכת את חיי לשבוע של התרשמות מהנוף, מהאנשים באוטובוס, מהאנשים המקומיים בכל מקום שאהיה בעולם ובכלל.

יחד עם כל זה אני הופכת לסוג של אסירה בחופש עם מגבלות תנועה מבחינת לוח זמנים ואחריות קבוצתית שגורמת לי לוותר על האני העצמי שלי בדחפים וברצונות שלי ברגעים מסוימים.

גם כיבוש היעדים שאני יכולה לומר הייתי בקאפרי הייתי באמלפי הייתי ברומא וכל הדרכים מובילות אליה, הוא סוג של רגע שמחייב אותי להבין שנסעתי שלוש שעות להסתובב ביעד כשעה ולחזור למלון ולסגור עוד יום.

כשאני בשדות התעופה אני נשבעת לעצמי שזו פעם אחרונה ולא מאמינה איך אנשים פוקדים את שדות התעופה במרווחים קטנים ומצליחים להנות.

בכל יום אני אומרת וחוזרת שאני אוהבת את חיי השגרה שלי ואני יודעת לעשות את השגרה מרגשת ומפתיעה בכל רגע נתון.

יקח זמן עד הטיול הבא!!!

לסיכום!

מה למדתי מנקודת מבט אישית ביותר ביחס לעצמי בלבד!

טיול מאורגן סוג של מעבדה אנושית ניידת, מערכות היחסים בו נחשפות מרגע לרגע יותר באמיתות שלהן. הצגות אפשר להציג יומיים וזהו...

זוגות לחוצים, מלחיצים, משתדלים, משתדלות, בסוף מרב קושי נקשרים לחבורה כמו "החברה מהפלוגה" לא נראה שלפני עשרה ימים היינו זרים זה לזו ולזה... ובשדה התעופה לא רוצים להפרד רוצים עוד הוראות הפעלה לצעד הבא של החיים.

התיאוריה הכתובה היא שלי ולא נשענת על אף ושום מחקר מבוסס.

אירית.